אירית כרגע בישיבה - הבלוג של ליבי דאון

נסענו לפריז (פאריס, פריס, פאריז - הכל הולך). רציתי להראות לקטנה שלי ארמון אמיתי מהו, פאר אמיתי מהו, נברשת אימתנית מהי וגם דיסני. הרי אחת ההנאות הגדולות שלי כאם יהודיה אמיתית זה לראות את הילדה נהנת. הייתי בבירה הצרפתית אי שם בשנת 87 עם הורי בפעם האחרונה (מלבד ביקור בן יומיים עם בן זוגי לפני 10 שנים) לכן לא ממש זכרתי כלום. עבודת ההכנה שערכתי לצורך העניין היתה כפייתית, כמצופה ממני. חרשתי את כל הפורומים, נעזרתי מאוד ב"פריזאית" http://www.parisait.com/category/children/  המצויין של כנרת רוזנבלום, הספר של גרבוז, הספר "פריז עם ילדים", יצרתי מפה מטורפת של מה חייבים לראות ומה כיף עם ילדים בגוגל ולבסוף, בשבוע האחרון לפני הטיסה כשכבר הרגשתי ממש מרוצה מעצמי כבר ישבתי וחילקתי טיפים כאודטה בפורום "למטייל" - אח... הסיפוק שבמתן עייצס אין שני לו.

ובכן איך היה? הרגשתי אביסל'ה מותקפת, כאחת שאוהבת ל"הרגיש את הסביבה" אילצתי את כל המשפחה לרוץ לרוץ לרוץ מהבוקר עד הערב באטרף של עולה חדש מברה"מ שמראים לו סופרמרקט בשנות ה-80 והוא ממשש בידיים משתוקקות כל פרילי. חיינו שלוש שנים בניו יורק וביקרתי כבר וראיתי - אבל קשה היה לי להתמודד עם עומס ועושר שכזה.. העיר לא נגמרת, הרחובות לא נגמרים והחנויות מדיפות ריחות... אללי. חנות ראשונה מוכרת בונבונים, השניה תופינים, השלישית בגדונים, הרביעית בגטונים, החמישית צעצועונים (lou lou lou tres jolie tout petit trou lu lu ) והכל נראה נפלא ומפתה אבוי, כל כך מפתה.

וצפוף... במטרו צפוף, בבית הקפה צפוף, במוזיאון צפוף, בדירה שגרנו בה צפוף ובמדרכה צפוף. גדול וצפוף ומהמם. כך היתה פריז.

חזרנו לקיץ של ישראל ולמרחבים במדרכה, ולרחוב שלא נישאים בו ריחות של בגט טרי, פונדו שוקולד, קרפים וגבינות ובא לציון גואל.